משפט פשוט הוא אחד המורכב מנשוא אחד, נושא אחד וחלקים תחביריים נוספים.
כאשר נשוא המשפט הוא פועל – משפט זה הוא "פועלי".
כאשר נשוא המשפט אינו פועל – משפט זה הוא "שמני".
- בכל משפט חייבים להופיע נושא ונשוא.
זיהוי הנשוא במשפט הפועלי:
- הפועל במשפט יהיה באופן ישיר הנשוא.
- נשוא מורחב:
– פועל + שם פועל (לדוגמא: מנסים להשיג).
– פועל ו' פועל (לדוגמא: הולך וגובר).
– ניבים וביטויים (לדוגמא: העלה חרס בידו). - תחליפי פועל:
– "יש" – תמיד מילה זו תשמש כנשוא.
– "אין", "היה" ונטיותיהן, כאשר ניתן להחליפן ב"יש" – ישמשו כנשוא. (דוגמא: היה לי חבר, * ניתן להחליף ב"יש"). - נשוא מודלי: אסור/ מותר/ רצוי/ מומלץ וכד' תשמשנה כנשוא. על משקל "אסור לעשן".
לדוגמא: רצוי לשתות מים. רצוי -> נשוא. לשתות – > נושא. תמיד ההמלצה תהא הנשוא והמילה שלאחר ל' שם הפועל תהא הנושא במשפט.
זיהוי הנושא במשפט הפועלי:
הנושא יענה לנו על השאלה מי/ מה + נשוא?
דוגמאות:
– ראש הממשלה מכהן בתפקיד זמן מה.
כמובן ש"מכהן" תשמש כנשוא הואיל ומילה זו היא פועל, כעת נשאל- "מי מכהן?" – ראש הממשלה היא התשובה ולכן זה הוא הנושא במשפט.
– אני אוהב שוקולד.
אוהב יהיה הנשוא (הפועל במשפט), נשאל- "מי אוהב" והתשובה היא "אני", מילה זו תשמש כנושא.
נושא סתמי:
אז מהו בעצם הנושא הסתמי? נושא זה הוא נושא שאינו מוגדר, הוא בעצם עמום וכללי. זאת לרוב לשם הכללה וכאשר איננו יודעים את מבצע הפעולה.
זיהוי הנושא הסתמי:
א. פועל בצורת רבים כאשר נוכח בתבנית "נושא סתמי + נשוא".
ב. כינוי סתמי כדוגמת "פלוני, אלמוני", "אף אחד", "כולם".
ג. פועל סביל אשר לאחריו מילת יחס. (לדוגמא: הוחלט על).
המשפט השמני
משפט זה הוא משפט ללא פועל. הנשוא עשוי להיות כמעט כל גורם שאינו פועל. נוכל למצוא אותו בעזרת ה"אוגד".
אוגד:
אוגד – מילה המקשרת בין הנושא לבין הנשוא השמני. תמיד יהא במבנה [ נושא – אוגד – נשוא].
זיהוי האוגד:
- "הוא" – בכל הנטיות.
- "אין" ו"היה" בכל הנטיות כאשר לא ניתן להחליפן ב"יש".
- פעלים המציינים תהליך כגון: "הפך ל.., "נעשה"… וכד'.
הבהרה חשובה מאוד: ניתן לשנות את זמן האוגד, להחליפו ב"הוא" ואף להשמיטו. ייתכנו אף משפטים שמניים ללא אוגד אך ניתן להוסיפו. נזכור שהמבנה יהא: נושא, אחר כך, אוגד ואחר כך נשוא.
